וואו וואו וואו אם עוד לא ראיתם את 'סיפור נישואים' של נוח באומבך אתם פשוט חייבים. הסיפור של סיפור נישואים הוא על זוג שנכנס לסחרחרת הגירושים. קורה ומרבית הילדים שמגיעים אלי לטיפול מלווים בהורים גרושים, וכמו בתחילת אנה קרנינה, "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו אבל כל משפחה אומללה אומללה בדרכה שלה". מה שכן דומה בגירושין הוא הקרע שנוצר. ילד שהיה לו בית אחד ומשפחה אחת, נמצא עכשיו בבין לבין. וזה מה ששובר את הלב.

בצורה מאד ריאליסטית ונוגעת ללב, מצייר נוח באומבך את צ'רלי (אדם דרייבר) וניקול (סקרלט ג'והנסון) כשני אנשים טובים עם תכונות מושכות כבר בתחילת הסרט. הוא נותן לנו הצופים הזדמנות לחוות ביחד איתם את הקרע הזה שנוצר ביניהם, ולהתאבל על האהבה שיכולה היתה להמשיך להתקיים שם.

בסיפרה 'אינטליגנציה ארוטית' מדברת הפסיכולוגית אסתר פרל על המבנה המשפחתי הנוכחי, משפחות גרעיניות שבהן בן הזוג האחר המשמעותי בחייך. אם בחיי שבט קיים האב והאח ובני הדודים, הרי שמשפחה גרעינית הוא החולק איתך בעול. אתם מקיימים בית אחד שבו הוא השותף היחיד שלך, אתם שותפים כלכליים ושותפים רגשיים ושותפים מעשיים בארגון סדר היום. הוא אמור להיות המאהב שלך, והפסיכולוג שלך, והחבר שלך, וכל הדברים האחרים שאת זקוקה להם מהאדם האחר הצמוד אליך.

ועוד דבר היא מזכירה שם. היא אומרת: שנהוג היה לתפוס אושר כשמור לאלים, ואחר כך אושר היה בידי ברי המזל, והיום אושר הוא כמו תנאי לחיים. אנחנו מצפים להיות מאושרים ונלהבים מהמצב הקיים.

מתוך ציפיה שכזו, הדרך לכעסים שמפגינים צ'רלי וניקול ב'סיפור נישואים' היא קצרה. כל מה שלא הולך בחייה של ניקול זה בגלל צ'רלי. הוא הרי עומד בינה לבין העצמי האידילי שלה. הוא הדבר הזה שמונע ממנה להיות לגמרי מאושרת.

לאורך כל העלילה שומר יוצר הסרט על שתי הדמויות כמורכבות, גם כשהם כועסים זה על זה עד משאלת הרג, וגם כשהם נפגעים זה מזה עד זוב דם, קל להתחבר, לראות ולהזדהות עם שניהם. קל לנו הצופים. להם זה בודאי לא קל. שני השחקנים נפלאים בתפקידים שלהם, אבל זה התפקיד הראשון שאני רואה בו את סקרלט בתפקיד שאין בו זוהר, אלא אישה יומיומית. בחלק מהסרט היא מופיעה ללא איפור ועם לבוש אימהי המטשטש את הגיזרה שלה. והכשרון שלה זוהר אף יותר מתמיד. מועמדות לאוסקר, מישהו?

בתהליך גירושין לעיתים קרובות הפיצול והקרע בין הצדדים הוא כל כך קשה, עד שהוא דומה למצב מלחמה אמיתי של 'זה אני או את', ושל 'הקם להורגך השכם להורגו'. לפעמים הזירה הזו מגיעה גם לחדר הטיפולים, וכמו משחזרת בפניי את הכאב הבלתי נסבל. בזמנים כאלו אני מקווה בשביל כל הנוגעים בדבר שיצליחו לראות המתרחש כמו צופה בסרט, כמו מי שמתבונן מן הצד ומבין שיש כוחות המושכים לכאן ולכאן, ואין רוע אולטימטיבי המאיים לבלוע את זולתו.

לרשומה האחרונה בפסיכותרבות: עשרה טיפים להתמודדות רגועה עם בהלת הקורונה.

× דברו איתי בווצאפ