בשבוע שעבר היתה לי ההזדמנות לשבת באולם גרשווין בניו יורק ולצפות במחזמר ברודווי, כאחת התיירות. מרושעת (Wicked) הוא המחזמר השני המצליח בכל הזמנים בברודווי, עם רווחים של מעל למיליארד דולרים, שלושה פרסי טוני ועוד. הוא מבוסס על ספרה של וויני הולצמן וסיפור מאת גרגורי מגווייר בשם 'מרושעת: תולדות חייה וזמנה של המכשפה המרושעת של המערב'. המחזמר מגיש צד נוסף של הסיפור 'הקוסם מארץ עוץ', ומתמקד בחייה של המכשפה המרושעת כפי שהם מסופרים מפי 'גלינדה המכשפה הטובה'.

מדובר במחזמר מבדר מעין כמוהו, ולא סתם הוא זכה לשם טוב כפי שזכה. 16 שנים מאז שהתחיל לרוץ, והאולמות עדין מלאים בכל הופעה. השירים מצויינים, המשחק מעולה, והכל דופק כמו מכונה משומנת היטב.

העלילה של וויקד מציגה את סיפורה של אלפבה המכשפה המרושעת. אלפבה נולדה ירוקה לאימה, לאחר שזו ניהלה רומן אסור עם ישות זרה. כמובן שנגזרו על אלפבה מיד חיי ממזרה לא רצויה, כשהוריה דוחים אותה וכל מי שנתקל בה לראשונה פולט זעקה מבוהלת.

אבל זה לא סוף הסיפור של אלפבה, אחותה הקטנה נולדה נכה, ובכל ימי חייה האשימו אותה ההורים בכך. וכך היא גדלה כמי שההצדקה האפשרית היחידה לקיומה היא טיפול מסור באחותה הנכה. וזהו תפקידה של אלפבה כשהיא מגיעה עם אחותה הנכה לאקדמיה באוז. באקדמיה היא משובצת לחדר אחד עם גלינדה מלכת השכבה.

אין ספק שהכוכבת האמיתית של המחזמר היא גלינדה המכשפה הטובה, דמות המהווה מעין הקצנה משעשעת של הבלונדינית מ'קלולס': "אני אעשה אותך פופולארית, אבל לא פופולארית כמוני", היא אומרת לאלפבה. לאורך המופע היא מפגינה באלגנטיות נטייה להיות ילדותית ותמימה כמו גם אגוצנטרית ורעה, בצורה כובשת ומהנה, ועם אוצר מילים ייחודי.

היא כובשת לא רק את הקהל, אלא גם את כל החברים ואנשי העיר עוץ בעלילת המחזמר. ובעוד שהיא עושה זאת, הרי שאלפבה הדחויה נותרת לא רצויה בכל מקום אליו היא מגיעה. אלפבה היא שחרחורת וצנומה ועורה ירוק. היא לא יודעת להתלבש באופן שימצא חן, ואינה יודעת להתנהג באופן שימצא חן. אבל היא יודעת להביע חמלה, והיא יודעת לעמוד על דעתה, ובהמשך היא מבהירה שהיא גם יודעת להילחם למען העקרונות שלה.

היות ומדובר במחזמר ברודוויי מבדר ולא בטרגדיה, הרי שדוקא הנסיך של גלינדה הוא זה שמתאהב באלפבה, ויחסים אלו מאזנים קימעה את התמונה. החלק המפתיע הוא שלא רק הם; דוקא אחותה השברירית, אך הרצויה, של אלפבה, מתאהבת בגמד שאינו אוהב אותה, ומוצאת דרך להכריח אותו להיות איתה.

אז מה בין זה לבין הורות אמביוולנטית?

רוב האנשים מגיעים לטיפול עם רגל אחת בפנים ורגל אחת בחוץ. יושבים בפגישות ומאמינים ולא מאמינים שמה שהם עושים מועיל ומרפא. הם רוצים להיפתח והם לא רוצים להיפתח. הם מסתכלים בפסיכולוגית והם איתה והם גם לא איתה. וזו נקודת ההתחלה.

אחת המדריכות שלי נוהגת לומר – "רוב האנשים מגיעים לטיפול באמביוולנטיות, מפני שרוב האנשים חוו הורות אמביוולנטית". זאת אומרת מראש, היכולת של רבים מאיתנו ליצור קשר שהוא כולו אמון ופתיחות – היא מוגבלת.

אם נתבונן לרגע בשבועות המוקדמים של האם והתינוק; האם מחד מושקעת ביחידת האם תינוק – ופנויה לשים לב לצרכיו, ומאידך משהו בה חווה אותו כיצור זר שחדר פתאום לעולמה, נטל ממנה את החופש לשים לב לצרכיה שלה, ותובע ממנה את צרכיו. "פצצת אטום שנוחתת בבית," כינתה זאת לא מזמן קולגה הריונית, "כמו להיות בשבי," הסבירה שוב כעבור מספר שבועות.

התינוק יכול לשרוד יחסים כאלו, והוא מפתח בתוכם את היכולת לחוות טוב ואת היכולת לחוות חסך. מונח נפוץ בשימוש הוא 'האם הטובה דיה' – זו שפנויה מספיק, ורואה מספיק את צורכי התינוק. אבל זו לא אם שמספקת הכל כל הזמן. התינוק חווה דחפים שרובם באים על סיפוקם, אבל חלקם מתפתחים לכדי תשוקה, ואולי גם לכדי תסכול.

בתוך חוויה כזו של הורות, התינוק הוא גם רצוי וגם לא רצוי. רוב התינוקות חווים יותר חוויה של 'אני רצוי', ומפתחים יכולת בריאה להיות בקשר. אבל אלו שחווים הורות שאינה טובה דיה – שיש בה יותר מידי חסך, הזנחה, תסכול או דחיה – עשויים לפתח יחסי עצמי של בושה ודחיה, שכמובן משפיעים גם על היכולת שלהם להיות בקשר הדדי ואוהב. אלו כמובן רק בסיס למכלול הפתולוגיות שעשויות להתפתח מסביבה ראשונית שאינה טובה דיה.

בהסתכלות דינמית אנחנו רואים לעיתים קרובות איך הפנמות של יחסים חיצוניים מוקדמים משחזרים את עצמם בתפיסת העצמי של היחיד, ובהתנהגות שלו בהמשך, כלפי הסביבה, כלפי עצמו, ובעיקר ביחסים קרובים. במחזמר לקחו את דמותה של אלפבה, שהיתה דחויה ולא רצויה מילדות, והראו לנו את השחזור של כל זה ביחסים החברתיים שלה בשנות התבגרותה, אבל אז גם הציגו תיקון לכל זה. אלפבה גדלה להיות צעירה עם חמלה כלפי כל היצורים, והיתה מסוגלת לקיים יחסי אהבה עם הנסיך, שבחר להיות איתה. האם גם בחיים האמיתיים אנשים יכולים לחוות כזה תיקון? לגדול מתוך ילדות דחויה שיש בה הרבה האשמה ובושה, ותחושת עצמי פגומה, לתוך יכולת לחמלה ולאהבה הדדית?

מה אתם חושבים?


0 Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *