*על ההעדפה התוך-קבוצתית המשתקפת בסרט 'הפרזיטים'*
הקטע עם 'פרזיטים' זה שהוא סרט קריפי. הוא קריפי כי הוא מרשה לעצמו לענות אותנו בתיאור הז'אנר המתאים שלו, וכי הוא מרשה לעצמו להפתיע אותנו בשבירת כל ציפיה אפשרית מסרט שמתחיל עם דמויות כל כך חביבות, וכי מה שהדמויות האלו עושות בו זה להזדחל לתוך ביתם של אנשים אחרים ולמצוץ את דמם, כמו פרזיטים. זה קריפי.

הסרט הדרום קוריאני בוים על ידי בונג ג'ונג-הו וזכה כבר בלא מעט פרסים, ביניהם פרס 'הבמאי הטוב ביותר' בפסטיבל כאן. הוא כבר הספיק התקבל בכל העולם במחיאות כפים, כולל בארצינו הקטנטונת ואנינת הטעם. יש אומרים שיש לו אמירה חברתית, ושהוא עוסק בנושאים עכשוויים בתבונה.

אחד הדברים הבולטים בסרט 'פרזיטים', הוא הדאגה והאכפתיות וההדדיות בין בני משפחת קים. הם חולקים גורל אחד, לא משנה מה. הם חולקים את הדירה הצפופה שלהם ומחפשים בה יחד וויי-פיי מהשכנים, הם מקפלים יחד מגשי פיצה, ומתנהלים יחד למול בוסים שמנסים להימנע מתשלום. זה לא מפתיע, אם כך, שכשקים קי-הו, בן המשפחה, מקבל הצעה לעבוד כמורה פרטי עבור ביתם של משפחת פארק העמידה, הוא מיד מנסה לסדר עבודה בסמוך אליו גם לשאר בני משפחתו.

אלא שמהר מאד מתברר שבמקביל לדאגה הרבה של בני המשפחה זה לזה, הם אינם מביעים שמץ של אכפתיות כלפי בני המשפחה האחרת. הם אינם בוחלים בשקרים, בהפחדות או בגניבה. כל זה יכול היה להיות משעשע למדי, אלא שחייבים לזכור שבעולם הפנטזיה של היוצר בונג ג'ונג-הו – אין כללים. ברגעים בהם הקומדיה משחירה והולכת, החיבה שלנו כלפי בני משפחת קים מטעה אותנו לחשוב שהם אנשים כמונו, ושהגבולות שלהם דומים לשלנו, אבל זה לא כך. בעולם של 'פרזיטים', כל משפחה דואגת לעצמה ורק לעצמה.

רגע לפני שהמותחן מציג טוויסט עצבני, שרועים בני משפחת קים בסלון ביתם של משפחת פארק, ומחליפים שיח שיכורים על המצב אליו נקלעו. בני משפחת פארק נסעו לקמפינג בטבע, והם, כפרזיטים מצטיינים, החליטו להעביר ביחד את סוף השבוע בבית רחב הידיים. הם הרי גרמו לפיטוריהם של כל עובדי הבית, ולקחו את מקומם. והנה בת המשפחה רוטנת ואומרת "תפסיקו לחשוב על אחרים, אנחנו צריכים לחשוב על עצמינו!"

בשלב זה הצופה הסקרן שואל את עצמו שוב – עד איפה הם מוכנים ללכת עם זה? מה עוד מוכנים בני המשפחה לעשות כדי לצאת מהמצב בו הם נתונים, ועל חשבון מי ומה?

המחקר בפסיכולוגיה חברתית ובין תרבותית לא פוסח על הניסיון להבין לעומק תופעות של השתייכות קבוצתית. אחת מההטיות הקוגנטיביות הנחקרות היא העדפה של קבוצת ההשתייכות (in-group favoritism), למול כל קבוצה חיצונית. מחקרים בתחום זה מעידים כי מספיק שאדם ישתייך לאותה הקבוצה כמוני, כדי שאראה אותו בעין חיובית יותר, אתן בו אמון וארצה להתגייס ולעזור לו יותר מאשר לאדם מקבוצה חיצונית אחרת.

למשל, במחקר מ2006 בחנו החוקרים את שיתוף הפעולה של יוצאי קיבוץ ביחס לתושבי ערים בישראל. החוקרים דגמו את שיתוף הפעולה בין השנים במהלך משחק, וגילו שלושה ממצאים בולטים: 1. כשיוצאי קיבוץ שיחקו עם יוצאי קיבוץ – שיתוף הפעולה שלהם היה גבוה באופן מובהק ביחס לשיתוף הפעולה עם יוצאים ערים. 2. כשיוצאי קיבוץ שיחקו עם יוצאי ערים – שיתוף הפעולה שלהם היה דומה לזה של יוצאי הערים. 3. ככל שאדם שהה יותר שנים בקיבוץ, כך שיתוף הפעולה שלו עם יוצאי קיבוץ היה יותר גבוה.

החוקרים מסבירים שאלו הגדלים בקיבוץ מתבססים באופן מלא על שיתוף פעולה כדי לשרוד, ולכן בחרו למדוד את התגובה שלהם בתחום זה ביחס לשותף למשחק. הם מוסיפים כי הממצאים שלהם מעידים שגם אדם הגדל בחברה המלמדת אותו להקריב לטובת הכלל, הוא עדין יעשה זאת טוב יותר לטובת אדם השייך לאותו 'כלל' שלו, מאשר לחברה הכללית. בהתבסס על 'העדפת קבוצת ההשתייכות', יוצאי הקיבוץ האמינו שאנשים שגדלו כמוהם יאמינו בערכים של שיתוף פעולה כמוהם, וכך הם לא יצאו פראיירים. אמונה זו השפיעה על ההתנהגות שלהם מול האדם שמולם.

העדפה של קבוצת ההשתייכות עומדת בבסיס תפיסות גזעניות, ומסבירה אפליות על בסיס מגדרי ועל בסיס כל מה שאיננו אני. בחברה מתוקנת ננסה לעבוד על האפליות, ולהגיע למצג שיוויוני. באופן קיצוני של הטייה כזו, מופשט האחר מכל המאפיינים שהופכים אותו לדומה לי, או לשווה לי, עד שהוא נותר בעיני דומה לחיה, או לאדם רע מאד, או למשהו שאינו ראוי לחמלה ואמפטיה. החברה שלנו רחוקה מאד מלהיות מתוקנת, ולכן האמירה של 'פרזיטים' היא עדכנית ומשמעותית. ב'פרזיטים' מציגים היוצרים משפחה חמימה וקלה להזדהות, שנקלעה למצב כלכלי חסר תקווה. אחר כך מוצגים ה'אחרים' – גם הם בני משפחה אכפתיים ואוהבים שאפשר להזדהות איתם. ואז נשאלת השאלה "עד כמה רחוק כל זה יגיע?"

לכו. תהנו. ספרו לי אם הייתם מתנהגים אחרת.

לצפיה: פרזיטים
לקריאה: על שיתוף פעולה של יוצאי קיבוץ