על עיסוק בשאלות קיומיות-אקזיסטנציאליסטיות כפי שעולה בסדרה האדירה 'אחרי החיים' (After Life).

בראיונות מהתקופה האחרונה יושב ריקי ג'רוויס בטי שירט שחורה ונעלי ספורט שחוקות ומכריז שהוא עצמו ויתר כבר בגיל 28. הוא משייך את הויתור הזה לכך שויתר על חלומו להיות רוק סטאר, ובאופן מובלע על חלומו להשתייך למועדון ה27. לתוך הסדרה 'אחרי החיים' מביא ריקי את הויתור בדמותו של טוני, שאיבד את אשתו האהובה, שהיוותה הכל בשבילו. "התחלתי מלרצות לכתוב על אדם שאיבד הכל," הוא מסביר, "וחשבתי – מה יכול להיות הדבר הכי חשוב לי בחיים?"

טוני איבד את אשתו האהובה לסרטן השד, והוא רוצה להתאבד כדי להיות איתה: "אני מעדיף להיות איתה בשום מקום מאשר פה בלעדיה", הוא אומר. הוא מספר לאנשים סביבו שהוא ניסה להתאבד בבליעת כדורים, אבל הכלבה שלו היתה רעבה, אז היה עליו לקום ולטפל בה. בחודשים הבאים הוא מחליט להעניש את העולם על חוסר הצדק בכנות רבה, ומרשה לעצמו להתנהג בלי חשבון כלפי כולם – מכאן ההומור של הסדרה. אבל ההומור לא גרם לי לצחוק, אלא הקל על ההזדהות עם התחושות הקשות של טוני, עם חוסר המשמעות וחוסר הכוחות למצוא משמעות. במהלך הסדרה טוני שואל את עצמו פעם אחר פעם – האם החיים עדיין שווים מספיק כדי לחיות אותם?

'אחרי החיים' דנה באספקטים רבים של אקזיסטנציאליזם. ראשית כל היא מציגה את האבסורד של הקיום – אין חוקיות לגבי אירועי חיים; דברים רעים קורים גם לאנשים טובים. אחר כך היא מביאה את ההבנה כי אין משמעות כללית לקיום, מלבד המשמעות שיוצק בו האדם, ומציגה היטב כיצד לכל אדם יש אחריות לדאוג לרווחה הנפשית שלו וליציקת משמעות בחייו שלו. במקביל, היא גם דנה באובדנות ובשאלה לגבי זכותו של אדם לקחת את חייו.

בפסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית-הומניסטית התפיסה המרכזית היא שעל אף שכולנו לבד בעולם, אנחנו שואפים להתחבר לאחרים ולהיות משמעותיים עבור האחר. יחד עם זאת, לא ניתן להסתמך על האחר לקבלת אישור (או אושר), ורק כשאנו מקבלים זאת כעובדה, אנחנו סוף סוף יכולים להבין שאנחנו עומדים לבדנו; מה שמוביל לחרדה עמוקה לגבי כך שהאישור היחיד חייב להגיע מבפנים ולא מאחרים.

בספרו 'האדם מחפש משמעות' מציג ויקטור פרנקל את ההתמודדות עם הסבל הקשה לדמיון של חיים במחנה ריכוז, ופורש את הגותו, המסתמכת גם על משפט של ניטשה: "מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה – יוכל לשאת כמעט כל איך". פרנקל מדגיש כי יחד עם החופש, על האדם לפעול מתוך אחריותו לחייו. בנקודת מבטו של ארווין ד. יאלום, בעיות פסיכולוגיות צצות מכך שאדם לא מסוגל או לא רוצה להתמודד עם חרדת הקיום הבסיסית הנובעת מעובדות היקום הנוגעות למוות, בידוד, חוסר משמעות וחופש. בתרפיה אקזיסטנציאליסטית ישנה התייחסות לעיסוק בשאלו אלו גם מהאספקט הפילוסופי שלהן.

ב'אחרי החיים' כשטוני שואל את עצמו האם עדיין יש לו למה לחיות, הוא בעצם מנסה למצוא משמעות מחודשת לקיומו. כשהוא מכריז שאם לא ימצא 'איזה למה שלמענו יחיה' יחזור לנסות להתאבד, הוא לא מתחייב ללקיחת האחריות על יציקת המשמעות בחייו. במהלך הסדרה הוא גם נותן כסף לאדם אחר אובדני, ובזאת מאפשר לו להוציא את תוכנית ההתאבדות שלו לפועל. כך הוא מבטא את אמונתו לגבי חופש הבחירה, אבל לא לגבי מידת האחריות שבאה איתו.

במקביל לעיסוק של טוני בחיפוש משמעות, מגיע הפסיכותרפיסט הביזארי ב'אחרי החיים' ומפגין באופן גרוטסקי את חוסר המשמעות של היקום בסיפור על עכבר שכל משמעות קיומו היא הזדווגות עם כמה שיותר נקבות, ללא התחשבות ברצונן, עד שהוא מותש לחלוטין, שוכב פרקדן ומת. אחד הצעדים בהחלמה של טוני היא להיפרד מהקול שמייצגת דמות הפסיכותרפיסט, ולקום ולעזוב את המרחב 'הטיפולי' הזה.

במהלך טיפול עולה לעיתים קרובות העיסוק בשאלות אקזיסטנציאליסטיות. לא רק במקרים של אובדן אדם קרוב, או בהתמודדות עם קבלת חוסר השלמות של המציאות, אלא גם בעיסוק עם ריקנות פנימית בסיום שבוע העבודה, ועם הבנה של מי הוא האני האותנטי, ומה באמת חשוב לי בחיי; כל אלו מציבים אותנו בפני התמודדות עם שאלות קיומיות. זו הסיבה ש'אחרי החיים' מדברת אל כל כך הרבה אנשים.

ומה אתם חשבתם עליה?

לצפיה: אחרי החיים.


0 Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *